מסעות או לא להיות

היכרות

מי אני? 

מאז שעמדתי על דעתי חלמתי על מסעות. בעיקר בעולם: דגלי המדינות השונות ריתקו אותי והדבר היחיד 

שגנבתי בחיי היה מדבקת מסטיק אטלס אותה קילפתי מילקוט של מישהי בהיותי בכתה ב'.

לא עמדתי בפיתוי של המדבקה של הארץ שלא הייתה לי באוסף..

במסעות הכל מחודד יותר: הריחות, הטעמים, המפגשים. ואולי זו אני שמתחדדת פתאום וחווה הכל אחרת.

מסע עבורי הוא סוג של תודעה: לא תמיד הוא פיזי, לעיתים יכולה לצאת לחוויה פנימית, לימודית, טיפולית או 

להתנסות במשהו מדהים וכשאני שבה מן המסע, אני כבר מתגעגעת לצאת שוב.

בעולם אני מטיילת באינטנסיביות מאז גיל 21, כלומר כבר 30 שנה.

חלק מההרפתקאות ומהתובנות רציתי לחלוק בפורמט הזה החדש לי, ומקוה שהמסע הזה יהיה מהנה.

בחיי המקצועיים אני יוצרת רב תחומית הפועלת לשינוי חברתי וסביבתי.

דרך כתיבה (לילדים ולמבוגרים), קולא'ז, ציור, צילום, וידאו ארט ומייצג אני מנסה לגעת בנקודות החשובות 

לכולנו: בית, קהילה, סביבה ושיפור חיינו.

בנוסף אני עוסקת בטיפול הוליסטית ובליווי רוחני ליד יזמות פרוייקטים קהילתיים יוצרים למגוון אוכלוסיות.

מסעותיי הם מקור השראה מרכזי בעבודה היוצרת

בחיי האישיים אני אמא גאה לילדים מקסימים שגידולם הוא זכות ומסע בפני עצמו

ורד לוי אונגר
veredlevyunger@gmail.com

צועניה

צוענייה - ורד לוי אונגר

מאז ילדותי אני מרגישה צוענייה.

למרות הבית החם, המשפחה האוהבת, למרות ילדותי בישראל של שנות ה-70, תמיד הרגשתי 

אחרת, שונה, כאילו שתלו אותי בתפאורה שבינה וביני פעורה תהום.

מאז שאני זוכרת אותי, מפעפעת בי צועניות מסוימת: אולי זו אש של נדודים, אולי תחושת שותפות גורל עם 

אנשים דחויים או שונים. מה שאני יודעת הוא שכל דבר הנוגע-נגוע באש הצוענית, מיד מכלה את קוציי.

מפגשיי עם צוענים לאורך השנים היו רגעים ולא נחשבו ממש למפגש, מלבד אולי אצל הרג'סטאנים בהודו, 

אצלם זיהיתי משהו בתנועות הזקופות, ובזיק בעיניהם, הרואה למרחקים ומסרב להתביית באמת.

התחושה החזקה ביותר התעוררה כשצפיתי בהם יוצאים במעין "יציאת מצרים" אינסופית מפסטיבל הגמלים 

בפושקר, על עגלותיהם, נשיהם וטפם. למרות שהיו בדרך חזרה לבתיהם, רצועים בעול מוסכמות החברה, 

יכולתי לגעת לרגע ברוחם החופשית, הפורקת עול.


המפגש האמתי הראשון עם הצוענים היה לפני כמה שנים. נסעתי לרומניה כשאחת ממטרותיי המרכזיות 

הייתה לאפשר לעצמי את המפגש אתם, או איתי הצוענייה לידם.

באזור סיגישוארה לנו בפנסיון ביתי באחד הכפרים, ובעלת הפנסיון, מהנדסת בדימוס, התגלתה כאוצר של 

של ידע בכל הקשור לצוענים באזור. במקום להניאנו מהמפגש או להזהיר אותנו (כן, הם עדיין מעוררים 

לעתים פחד או רתיעה) היא שלחה אותנו לכפר ממול, המיושב על ידי צוענים ולשני כפרים נוספים באזור,  

בהם נוכל לטייל בין הבתים, בשדות ובטבע שליד, בלי להפריע, רק להתבונן.

השוני במראה, בבתים, בצבעי הכביסה, החל מיד להלהיט את האש הצוענית שבי.

את פנינו קידמו עגלות רתומות לשוורים נהוגות בידי גברים צעירים, נשים ביישניות עם עגלות תינוקות

והמוני ילדים משחקים. 

אך זו הייתה הקדמה בלבד לגולת הכותרת - לפיסת המידע המשמעותי ביותר ,

שחלקה איתנו בעלת הפנסיון - יום השוק בעיירה מנומנמת סמוכה, ששמה פרח, אך זכרה טרי ורענן במוחי, 

ובה מתקבצים מדי שבוע ביום קבוע צוענים מהאזור כולו למכירת מרכולתם.

כשהגענו לפאתי העיירה המאובקת הרגשתי כמו ילדה שקיבלה ממתק מיוחד וכעת עומדת בפני החלטה

לא פשוטה: האם לאכול אותו מהר או להשהות את הסיפוק ולהתענג על עצם היותו?

בחרתי בסופו של דבר בדרך ביניים: סיירתי קצרות בין דוכני הפירות והירקות הצבעוניים כדי להתבשם

באופן ראשוני, אולם מהר מאוד התנחלתי בקרן זוית שאיפשרה לי להיות חבויה למחצה, ובה יכלה המצלמה 

לנסות וללכוד רסיסי צועניות שאנסה לשמר לי לימים קרים.

התחושה שאני כמעט נוגעת בקסם הזה, הצמידה אותי למקומי במשך זמן רב.

מילדות לבגרות ברחבי השוק

עיני קלטה זוג גברים בגיל העמידה שעמדו ביחד בלב השוק, יוצרים להם אי של שקט. נראה היה שיום 

השוק  הוא תירוץ נפלא לנוח מטרדות היום, לשוחח, לשהות בצוותא, לחלוק ולייעץ.

מאחר שאני נוהגת להצמיד סיפורים לדמויות שאני פוגשת ולדמיין את חייהן, מיד החלטתי שהם חברים 

כבר עשורים רבים, מאז היו נערים והתקבלו שניהם להכשרה אצל נפח הכפר. מאחר שהם אף נשואים לנשים

קרובות משפחה, הם זוכים גם לחגוג אירועים משפחתיים וחגים ביחד.

בשנים האחרונות מאז התבגרו ילדיהם, הם עוקבים אחריהם בדאגה (לזה שני בנים ולחברו שלוש בנות) 

ומנסים לסייע להם לבנות בית כדי שיוכלו להינשא בקרוב. 

הם מקפידים להגיע בכל שבוע לשוק, להצטייד בסחורה טרייה ואז להתמכר לאהבת האוכל והאלכוהול: 

להתכבד בלגימה הגונה מלווה בליקוק אצבעות נוטפות שומן של בשר טרי שנצלה על האש.

בהמשך הדרך חיכתה לי הפתעה: בעוד שחשבתי שזהו שוק אוכל קטנטן, התברר שהוא משמש מבואה 

בלבד לשוק אדיר ממדים לממכר בגדים, פלאפונים, כלי בית, חגורות ודי הרבה מוצרים שהם עדיין בגדר

תעלומה. מתוך גיבוב דוכנים מאולתרים בצורת תאי מטען או גגות מכוניות, מתלי מתכת או ערימות שכובות 

על האדמה, ננעצו בנו מבטים שגרמו לי להבחין שהשוק הזה על קוניו ומוכריו הוא בעיקר לצוענים.

מבחר מתוצרת השוק

אחרי שיטוט נרחב הגענו  לבסוף לפינה אפופת עשן וריחות מעוררי תיאבון.

אני חייבת להודות שכצמחונית רוב הזמן, ריחות קבב לא ממש עושים לי את זה, אבל ריח השום והגחלים 

עוררו כנראה את חצי הרומניה שבתוכי, ומצאתי עצמי שועטת לעבר כיסא פלסטיק פנוי מתחת לסככה של 

הדוכן בו הצטופפו מסביב לכמה שולחנות כמה משפחות, והיטיבו את ליבן.

התפריט היה אחיד וכלל, שתי פרוסות לחם אחיד עבות יחד עם כמות משתנה של קציצות קבב עסיסיות. 

מגוון הטעמים שהתפוצץ לי בפה בכל נגיסה של בשר עטוף בלחם, חיבר אותי עוד קצת לאנשים מסביבי 

שיודעים שפשוט ועז טעמים, ביחד עם מוזיקה קולנית מטייפ מאולתר ובירה קרה, זה בעצם טעם החיים.

לעניות דעתי, אחת הארוחות המשובחות שטעמתי, אבל שוב, אולי זו הצוענייה המשוחדת בתוכי שהרימה 

ראש ועשתה יד אחת עם הצמחונית למחצה שזיהתה מקור זמין וטעים של B12.

החשדנות בעיני הסובבים גרמה לי להחביא את המצלמה. רק כשהפשירו המבטים, אולי בזכות התיאבון 

הבריא שהפגנו, העזתי לכוון עדשה.

במיוחד שבו את לבי שתי נשים, האחת סבתא פעילה, שניהלה ביד רמה את אספקת המזון השוטפת 

לשולחן, דואגת שנכדה הפעוט יאכל כמויות נכבדות בהחלט

והשנייה, אמא צעירה נוגעת ללב שבחזקתה תינוקת, חיוך שמהסס להפציע ומבט עז של כאב ונחת.

ההתמסרות שלה לצילום והטוטליות של האמהות שזיהיתי אצלה גרמו לדמותה לחיות בתוכי ימים רבים.

האם הצוענים הם באמת כל מה שהשלכתי עליהם? סביר להניח שלא.

האם הצריבה הזו בנפשי נרגעה מהמפגש? קצת ולזמן מוגבל

האם מפגש אילם של מבטים, חיוכים ונשמות שנפגשות מספיק לי? בוודאי שלא

מה בדיוק אני מחפשת, קשה לי לומר. נראה לי שאת הפראי, הגאה, הבלתי מתפשר, החי מתוך מוסכמותיו

הפנימיות במקום להיכנע לאלה של החברה.

אני רק יודעת שבכל פעם שנהגתי להקשיב למוזיקה צוענית בילדותי, או לרקוד לצליליה, בכל פעם שאני

קוראת על צוענים או שוהה בקרבתם, אני מרגישה את החלק הצועני בתוכי מתמתח בעצלות, מתחיל לחייך,

תופס נפח, ומדהיר בתוכי את הפעימה שמשלחת אותי לנדוד, לטעום ולרקוד את החיים.